קרביץ (1974) בע"מ נ' משרדיה שווק ואספקה בעמ ואח'

פסק דין

התובעת היא חברה ידועה העוסקת בין היתר, כך ידוע לכל, באספקת ציוד משרדי.

התביעה בתיק זה הוגשה על ידי התובעת כנגד החברה נתבעת מס' 1 [ להלן: "החברה" ] ונגד בעליה ומנהלה של החברה, נתבע מס' 2 [ להלן: "הנתבע" ] כמי שלכאורה, כך הטענה, ערב לחובות החברה כלפי התובעת לפי כתב הערבות, נספח א' לתצהירו של מר אילן גבאי סוכן התובעת [ להלן: "כתב הערבות" ו"אילן" בהתאמה ].

חוב החברה אינו מוכחש למעשה ועיקרו של הדיון נסב על חבותו של אילן, מאחר והחברה היא חדלת פירעון ונמצאת בהליכי פירוק על ידי בית המשפט [ ראה, בין היתר, מוצג במ/1 ].

עובדה חשובה שיש לציינה בתחילת הדברים היא שהנתבע ניהל את עסקיו בתחילת הדרך כעסק פרטי, היינו שלא באמצעות החברה, אשר נוסדה ביום 26.1.04 [ ראה, בין היתר, המוצג במ/1 הנ"ל ]; את עסקו ניהל הנתבע החל מתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בשם "משרדיה" או "משרדיה חולון", שם שהתיבה הראשית בו, "משרדיה" מהווה גם את התיבה הראשית בשמה של החברה [ סעיף 5 לתצהיר הנתבע וראה גם סעיף 3 לתצהיר גבאי ועדותו בעמ' 1 לפרוטוקול ].

כתב הערבות נחתם על ידי הנתבע בשנת 1991, היינו בטרם יסודה של החברה [ עדות אילן, שם בעמ' 1 ].

התובעת היא כאמור חברה ידועה בישראל ועל פניה היא רווחית ומצליחה ועל כן ניתן להניח שהיא מנהלת את עסקיה וכורתת את חוזיה בפחות רישול מאשר הדרך בה ניהלה את התקשרותה עם עסקו של הנתבע ו/או החברה.

כתב הערבות לוקה כמעט בכל ליקוי שניתן היה ליצור בעת כריתתו.

אין הוא נושא תאריך ואין הוא נושא את שמו של הלקוח, הנערב, שבגינו ניתנת הערבות.

חשוב מכל, הנתבע חתום על כתב הערבות, כאשר אין מחלוקת שבעת חתימתו, לא הייתה החברה קיימת, לאמור, הערבות ניתנה, ככל שהתיימרה להינתן, לעסקו של הנתבע, היא אותה חנות "משרדיה" ששמה אינו אלא שמו המסחרי של הנתבע עצמו, וכידוע לא רק שאין אדם יכול לערוב עבור עצמו, אלא שאין גם כל משמעות מעשית ו/או משפטית לערבות כזו [ סעיף 1.(א) לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 : "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" ].

הערבות על כן, כפי שנחתמה, בעת שנחתמה, לא הייתה בת תוקף ולא הייתה לה משמעות משפטית [ לא ניטען, ואין גם משמעות בנסיבות שלהלן, לטענה כזו, כי יש לראות בכתב הערבות חוזה ישיר ועצמאי בין הנתבע לבין התובעת ].

לאחר תקופת מה של קשר מסחרי בין התובעת לנתבע, נותק הקשר הזה למשך תקופה של 10 עד 15 שנים [ עדות אילן בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 1 עד 3 ] וחודש למעשה לאחר יסודה של החברה; אילן ו/או התובעת היו אמורים לדעת כי הלקוח החוזר שלהם הפך להיות חברה בע"מ ולו, לפחות, מכך שעל גבי העתקי החשבוניות של הסחורה שסופקה על ידי התובעת, מופיעה חותמת החברה כמאשרת קבלת הסחורה.

יאמר בקצרה: אין כל בסיס משפטי לתביעה נגד הנתבע על פי כתב הערבות; לא רק שבעת חתימתה הייתה הערבות חסרת תוקף, הרי שלא ניתן לאחר למעלה מעשר שנים ליחס את חתימתו של הנתבע על כתב הערבות כחתימת ערבות שניתנה לטובת החברה שהוקמה לאחר מכן; אם סבר גבאי אחרת, מן הראוי היה שידע טוב יותר.

התביעה נדחית

התובעת תשא בתשלום הוצאות המשפט של הנתבע בצרוף ריבית והצמדה כדין וכן בשכ"ט עו"ד הנתבע בסכום של -.12,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים.